אנשים לא אוהבים שמבלבלים אותם בין טקטיקה לאסטרטגיה. גם אחרי שלוש שנים אנחנו עדיין מתעסקים בשאלה מתי העירו את ראש הממשלה, שאלה טקטית לחלוטין ביחס לשאלת הכישלון האסטרטגי.

אני מודה שזה לא מצליח להתקבל על הדעת. איך מצליחים להסיט את כל תשומת הלב מדיון על כישלון אסטרטגי של עשרות שנים לדיון על שעה לכאן או לכאן, כאילו שיחת טלפון למישהו הייתה פותרת את הכול?

אבל השורה התחתונה היא שבסופו של דבר הטקטיקה היא זו שמדוברת באולפנים, ואילו האסטרטגיה נדחית לחלוטין. כי מי רוצה להתעסק בכלל באסטרטגיה?

ומה לגבי העתיד הרוחני שלנו?

וזה מוביל אותי לדיון על העתיד הרוחני שלנו כאן, שגם הוא מלא בשאלות טקטיות המסתירות, לדעתי, כישלון אסטרטגי.

כשאני מדבר עם אנשים על תורת ארץ ישראל, כמעט תמיד אני מקבל את אותה תגובה: "כן, זה הרי ההבדל בין הבבלי לירושלמי".

ומה שאותם אנשים מפספסים הוא שזה לגמרי טקטיקה.

המחשבה שתורת ארץ ישראל מתחבאת בהבדלים שבין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, מחמיצה את שאלת המהות, בדיוק כפי שהדיון על סדר יומו של ראש הממשלה בשבעה באוקטובר מחמיץ את הדיון הרחב על האחריות למאורעות שמחת תורה.

למה כל כך קל לנו להתעסק בטקטיקה?

אני חייב להודות שאני מבין היטב מדוע אלה התגובות שאני מקבל. הרי מה הכי קל לעשות ברמה הטכנית? ללמוד משנה מסוימת, לראות מה התלמוד הבבלי אמר על אותה משנה, ואז להשוות את הדברים למה שאמר התלמוד הירושלמי על אותה משנה בדיוק. והנה, קיבלנו הבדלים בין בבל לארץ ישראל.

ולמה זה כל כך קל? משום ששני התלמודים מסודרים מבחינה טכנית לפי סדר המשניות, ולכן ההשוואה ביניהם פשוטה יחסית.

אלא שכל ההבדלים האלה, חשובים ככל שיהיו, עלולים להסיט את תשומת הלב מן השאלה הגדולה באמת.

הרי היו כאן אנשים שהעבירו ויצרו מסורת מסוימת בארץ ישראל. נקרא להם, לשם הדיון, חכמי ארץ ישראל. והיה מרכז תורה אחר בבבל, שבו אנשים העבירו ויצרו מסורת משלהם. להם נקרא חכמי בבל.

האם לחכמי ארץ ישראל לא הייתה השקפת עולם?

האם לחכמי ארץ ישראל לא הייתה השקפת עולם? האם לא היו להם מחשבה, אמונה והגות על הנושאים הגדולים של החיים?

נכון, חכמי ארץ ישראל לא יצרו ספרי השקפת עולם בנוסח הרב זקס, משום שהם לא היו רגילים להתנסח באופן הזה. אבל בוודאי שהייתה להם השקפת עולם שממנה נבעה היצירה שלהם. וכך גם חכמי בבל, כמובן.

השאלה הגדולה אינה רק במה חלק התלמוד הירושלמי על התלמוד הבבלי, אלא מה הייתה תפיסת העולם של חכמי ארץ ישראל, וכיצד היא באה לידי ביטוי ביצירה שלהם.

וזה בעיניי הכישלון האסטרטגי של הניסיון לנסח את תורת ארץ ישראל: ההתעלמות מהשאלה הגדולה של השקפת העולם.

עד כמה הכישלון הזה משמעותי?

וכאן חשוב להעיר שלא כל כישלון אסטרטגי הוא בעייתי באותה מידה. לכן ראוי להבין מה מקומו של הכישלון האסטרטגי בניסוח תורת ארץ ישראל ביחס לשאר הכישלונות האסטרטגיים שלנו.

לדעתי, לא ניתן להמעיט בחשיבותו של הכישלון הזה.

ננסח את הדברים באופן הפשוט ביותר. התורה שלנו מחולקת לשני חלקים: התורה שבכתב והתורה שבעל פה. התורה שבכתב היא המקרא, כלומר התנ"ך. אבל מהי התורה שבעל פה?

התשובה הפשוטה שאנחנו נותנים לילדינו היא שהתורה שבעל פה מבוססת על דברי חכמינו זיכרונם לברכה, שנוסחו במשנה ובגמרא, הלוא הם חז"ל.

וכאן בדיוק הפואנטה.

האם אנחנו באמת מכירים את חז"ל?

אנחנו רגילים לדבר על חז"ל כאילו היו מקשה אחת, אבל למעשה התקיימו שני מרכזים גדולים של יצירה תורנית, בארץ ישראל ובבבל. במרכזים האלה פעלו חכמים שהעבירו מסורות, פירשו את התורה ויצרו עולמות עשירים של הלכה, אגדה ומחשבה.

ובכל זאת, כאשר אנחנו מדברים היום על התורה שבעל פה, אנחנו כמעט שלא מכירים את תורתם של חכמי ארץ ישראל כמסורת שלמה של מחשבה.

ישנה תורה שלמה של חכמי ארץ ישראל, המוכרת כיום בשם "תורת ארץ ישראל", אבל אנחנו כמעט שלא יודעים מהי, היכן נמצאת התשתית שלה, היכן אפשר ללמוד אותה וכיצד ניתן לנסח אותה באופן שיחשוף את תפיסת העולם העומדת בבסיסה.

אם אנחנו מכירים את ההבדלים בין התלמודים, אבל איננו יודעים לנסח את השקפת העולם של חכמי ארץ ישראל, האם באמת אפשר לומר שאנחנו מכירים את תורת ארץ ישראל?

לכן המשימה העומדת לפנינו אינה מסתכמת באיסוף מחלוקות בין הבבלי לירושלמי. היא מחייבת אותנו לחזור אל מכלול היצירה של חכמי ארץ ישראל, אל המשנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי ומדרשי ארץ ישראל, ולנסות לגלות מתוכם את תפיסת העולם של בית המדרש הארץ ישראלי.

רק כך נוכל להתחיל לעבור מן השאלות הטקטיות אל השאלה האסטרטגית הגדולה: מהי תורת ארץ ישראל, ומה משמעותה לעתיד הרוחני שלנו כאן?