אנחנו נמצאים במשבר חמור של החינוך התורני, ואין שום טעם להמשיך ולהכחיש אותו. הילדים שלנו, כמו שילדים יודעים לעשות היטב, מציבים מולנו מראה שלא תמיד נעים להביט בה. הם לא בהכרח יודעים להגדיר מה מפריע להם, אבל הם מרגישים היטב את הפער בין התורה שאנחנו מבטיחים להם לבין התורה שאנחנו מלמדים אותם בפועל.
אנחנו מדברים איתם על תורת חיים, על תורה שאמורה להאיר את כל תחומי החיים, על חיבור בין עולם הרוח לעולם המעשה, ובפועל שולחים אותם לשבת שעות ארוכות מול סוגיות על שור שנגח פרה, שומר חינם ושומר שכר. דווקא בשנים שבהן מתגבשת תפיסת עולמם, כשהם מתחילים לשאול שאלות על זהות, אמונה, זוגיות, חברה ואחריות, אנחנו בוחרים להעמיק איתם בסוגיות הכי רחוקות מן השאלות שמעסיקות אותם.
ואז אנחנו מתפלאים שהם לא מתחברים לגמרא.
במקום לבדוק אם יש בעיה במה שאנחנו מציעים להם, אנחנו עסוקים בחיפוש דרכים יצירתיות לגרום להם לאהוב את מה שכבר החלטנו שהם צריכים ללמוד. עוד תוכנית לעידוד לימוד הגמרא, עוד שיטת הוראה חדשנית, עוד ניסיון להפוך את הסוגיה למעניינת ולחווייתית.
אבל מי החליט שהמטרה של החינוך התורני היא לגרום לילדים שלנו לאהוב גמרא? ממתי הספר הפך להיות המטרה, במקום החכמים שעומדים מאחוריו?
הבעיה הגדולה אינה מה שאנחנו מלמדים, אלא מה שאנחנו לא מלמדים
לצערי, הבחירה במסכתות נזיקין היא עוד הבעיה הקטנה שלנו. הבעיה החמורה הרבה יותר היא שחלק עצום מעולמם של חז"ל פשוט נעלם מתוכנית הלימודים שלנו. אני מדבר על עולם המחשבה והאגדה של חכמי ארץ ישראל.
כדי להבין את גודל הבעיה צריך להכיר עובדה היסטורית פשוטה, שרבים אינם מודעים למשמעותה. בתקופת חז"ל פעלו שני מרכזים גדולים של יצירה תורנית. האחד בארץ ישראל והשני בבבל. בשני המרכזים פעלו חכמים שעסקו בפרשנות התורה, בהלכה, באגדה ובשאלות הגדולות של הקיום היהודי, אבל הם לא יצרו מסורת אחת ואחידה.
במשך מאות שנים התפתחו בשני המקומות מסורות שונות, עם תפיסות עולם שונות, עם יחס שונה לעולם המעשה, לתפיסת העולם הבא, לתפיסת עולם הסוד, היחס לציבור הפשוט (עמי הארץ) ושאלות נוספות של אמונה והנהגה ציבורית.
חלק מרכזי מהיצירה הזאת השתמר בתלמוד הבבלי, שהפך במשך שנות הגלות למרכז הלימוד הבלעדי של עם ישראל. אבל חלק אחר נשמר במקורות שנוצרו ונערכו בארץ ישראל, במדרשי האגדה, כמו מדרש רבה, מדרש תנחומא, פסיקתא דרב כהנא, מדרשי התנאים, התלמוד הירושלמי ועוד.
גם אחרי שחזרנו לארץ ישראל, גם כשאנחנו מבקשים לבנות כאן חברה יהודית שחיה חיי תורה, עבודה ואחריות לאומית, אנחנו ממשיכים לחנך כמעט באופן בלעדי מתוך עולם המקורות שהתבסס בבבל.
אלא שגם זו עדיין אינה הבעיה הגדולה ביותר שלנו.
אנחנו פשוט לא מכירים את חז"ל
הבעיה העמוקה ביותר היא שההתעלמות ממסורת ארץ ישראל גרמה לנו לאבד אפילו את ההיכרות עם החכמים עצמם.
אנחנו מספרים לילדים שלנו סיפורים על רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר בן עזריה וחכמים נוספים, אבל לצערנו אנחנו יכולים להכיר להם רק את מה שלמדנו, ואלו הסיפורים שהשתמרו בתלמוד הבבלי.
וכאן מתרחש דבר בעייתי במיוחד. כאשר אנחנו מוצאים סיפור אחד על רבי עקיבא במסורת הבבלית וסיפור אחר במסורת הארץ ישראלית, אנחנו מנסים בדרך כלל לחבר אותם לסיפור אחד. אנחנו יוצרים ביוגרפיה משולבת, כאילו שני בתי המדרש סיפרו תמיד את אותו הסיפור, ורק השמיטו פרטים שונים.
אבל מה אם הם באמת סיפרו סיפורים שונים? ומה אם מאחורי הסיפורים השונים עומדות גם תפיסות שונות של האישיות, של הערכים ושל העולם?
כאשר אנחנו מערבבים את המסורות ואת הביוגרפיות, אנחנו מאבדים את האפשרות להבין איזו דמות ביקשו חכמי ארץ ישראל להעמיד בפנינו. וכך יכול אדם ללמוד גמרא שלושים שנה, להכיר מאות סוגיות ומאמרים המיוחסים לרבי עקיבא, ובכל זאת לא להכיר את רבי עקיבא של המסורת הארץ ישראלית.
איזה רבי עקיבא אנחנו בכלל מכירים?
כולנו מכירים את רבי עקיבא שעזב את אשתו לעשרים וארבע שנים כדי ללמוד תורה. אבל מי יודע שבמסורת הארץ ישראלית הוא כלל לא עזב את הבית, אלא למד תורה לצד עבודתו וחיי המשפחה?
כולנו מכירים גם את מותו במסרקות של ברזל, כשנשמתו יוצאת במילה "אחד". אבל מי יודע שבמסורת הארץ ישראלית רבי עקיבא קורא קריאת שמע וצוחק? כן, צוחק! הוא מסביר לטורנוסרופוס שהוא זוכה סוף סוף לקיים את הפסוק "בכל נפשך", ומתוך כך פורחת נשמתו. אותו רבי עקיבא שצחק כשראה שועל יוצא מבית קודש הקודשים, צוחק גם ברגע האחרון של חייו.
וזאת בדיוק הטרגדיה. אנחנו יכולים ללמוד גמרא שלושים שנה, לדייק בכל מילה של רבי עקיבא, להתפלפל בדבריו, ובכל זאת לא להכיר את החיוך שלו, את יחסו לאשתו ואת האישיות שעולה מן המסורת הארץ ישראלית.
ואם כך אנחנו מכירים את אחד מגדולי התנאים, מה אנחנו יודעים על עולמם של חכמים אחרים, שאת שמותיהם אנחנו אפילו לא רגילים לשמוע? מי יודע מה הייתה תפיסת העולם של רבי לוי, של רבי תנחומא או של רבי ברכיה? אילו שאלות העסיקו אותם, ומה ביקשו ללמד את בני דורם?
חכמי ארץ ישראל לא השאירו לנו רק הלכות שצריך לקיים, אלא גם תפיסת חיים שלמה שצריך ללמוד ולהבין. והעולם הזה נמצא בספרים שלנו. הוא לא אבד ולא הושמד. הוא מונח בארון הספרים היהודי, אבל איננו חלק ממשי מן התודעה שלנו.
אנחנו מבקשים מהילדים שלנו להתחבר לחז"ל, בזמן שאנחנו עצמנו איננו מכירים מחצית מעולמם. אנחנו שואלים למה הם לא מוצאים בתורה תשובות לשאלות שמעסיקות אותם, בשעה שאנחנו כלל לא פותחים בפניהם את המקורות שבהם חכמים עסקו בשאלות האלה.
והדור הבא, שחי כאן בארץ ישראל ומבקש לבנות כאן חיים מלאים של תורה, לא בהכרח מוכן לקבל את הפיצול שאנחנו התרגלנו אליו.
אולי במקום להאשים אותו בכך שהוא לא מתחבר, הגיע הזמן להקשיב למה שהוא משקף לנו.
לפני שנחנך את הילדים, אנחנו צריכים ללמוד בעצמנו
במקום לשאול איך גורמים לילדים שלנו לאהוב גמרא, אנחנו צריכים לשאול איך גורמים להם להכיר את חז"ל. לא רק את ההלכות שפסקו ולא רק את הסוגיות שבהן עסקו, אלא את האנשים עצמם, את עולם המחשבה שלהם ואת תפיסת החיים שביקשו להנחיל לנו.
והתשובה מתחילה בהחזרת המסורת הארץ ישראלית למרכז התודעה היהודית.
לא מדובר בעוד מקצוע שצריך להוסיף למערכת השעות, בעוד שיעור אגדה נחמד בסוף השבוע או בעוד סיפור יפה שאפשר לספר בשולחן השבת. מדובר בצורך להכיר מחדש עולם שלם של תורה שבעל פה שנדחק מן התודעה שלנו, ולהחזיר לו את המקום הראוי לו בתוך תפיסת העולם היהודית שלנו.
זאת המשימה שלקחנו על עצמנו בפרויקט מדרש ישראלי. לחזור אל המקורות של חכמי ארץ ישראל, ללמוד את היצירה שלהם כמסורת עצמאית, לברר את תפיסת העולם שעומדת מאחוריה, ולהנגיש אותה לכל מי שמבקש להכיר את השורשים של החיים היהודיים כאן.
אבל השינוי לא יכול להתחיל רק במערכת החינוך. הוא צריך להתחיל בנו, במבוגרים. בהורים, במחנכים ובכל מי שחושב שהוא כבר מכיר את חז"ל.
כי לפני שנוכל להעביר לדור הבא את הירושה של חכמי ארץ ישראל, אנחנו צריכים להכיר אותה בעצמנו.
נתחיל בכך שנחזיר את החיוך לפניו של רבי עקיבא. אחר כך נוכל להתחיל לדבר על חינוך לחז"ל.
רוצים להכיר את חז"ל של ארץ ישראל?
בפרויקט מדרש ישראלי אנחנו חוזרים אל המקורות של חכמי ארץ ישראל, מגלים מחדש את עולם המחשבה שלהם, ומחזירים אותו למרכז הלימוד והשיח היהודי.
להמשך הלימוד
