אחת המחלוקות המפורסמות ביותר הקשורות לראש השנה היא המחלוקת הגדולה בין רבי אליעזר לרבי יהושע: מתי נברא העולם, בניסן או בתשרי. וכאן עולה שאלה מתבקשת מעצמה: איך יכול להיות שיש מחלוקת על אחד המאורעות ההיסטוריים החשובים ביותר שיש? מדוע החכמים לא הצליחו להגיע להסכמה ביניהם? אך העובדה המפתיעה ביותר היא לא המחלוקת עצמה, אלא העובדה שלחכמים עצם המחלוקת כלל לא הפריעה.

חכמים לא פחדו ממחלוקת

אם ננסה לבקש מתלמיד חכם היום לשבת ולכתוב ספר הלכה, כבר ניתן להצביע על סגנון כתיבה שהוא לא יבחר בו. מדובר כמובן בסגנון הכתיבה של המשנה. קשה לדמיין היום תלמיד חכם שיכתוב ספר הלכה כפי שהמשנה כתבה אותו: דעה מול דעה, ללא הכרעה ובלי שום ניסיון לטשטש את המחלוקת. חכמינו היו פתוחים למחלוקת יותר ממה שאנחנו נוטים לדמיין.

אבל אם התרגלנו לכך שחכמים יכולים לחלוק בשאלות הלכתיות יסודיות, אין סיבה להניח שדווקא בשאלות הגדולות של החיים הייתה הסכמה מקיר לקיר. ודווקא כאן מתחילה אחת הבעיות הגדולות שלנו היום.

למה אנחנו מנסים ליישב את סיפורי האגדה?

כשלימדתי פעם על שתי הביוגרפיות השונות של רבי עקיבא, זו שבתלמוד הבבלי, שבה הוא עוזב את הבית לעשרים וארבע שנה, וזו שבמדרש אבות דרבי נתן, שבה הוא לומד שלוש עשרה שנה ולא עוזב את הבית אפילו ליום אחד, מיד הופיעו תגובות שקראו לנסות ליישב, לתאם ולהוכיח ששתי הגרסאות בעצם מספרות את אותו סיפור. שתי הגרסאות כמובן אינן מספרות את אותו סיפור, אבל השאלה המעניינת יותר היא למה בכלל אנחנו מרגישים צורך להוכיח שכן.

הרי בעולם ההלכה ברור לכולנו שיש מחלוקות בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. כל בר בי רב יודע שיש ביניהם מחלוקות רבות, ובמקרים רבים ההלכה נפסקה כבבלי. אז מדוע כשמגיעים לתחום של האגדה, דווקא שם קשה לנו לקבל את האפשרות שיש מחלוקת?

האגדה אינה רק אוסף של סיפורים יפים. זה המקום שבו חכמים מדברים על זוגיות, על עבודה, על עמי הארץ, על תלמידי החכמים, על האדם ועל אלוהים. במילים אחרות, עולם האגדה הוא אחד המקומות המרכזיים שבהם חכמים מבטאים את תפיסת החיים שלהם. ואם כך, אין שום סיבה להניח ששני מרכזים רוחניים שונים, שפעלו במשך מאות שנים בתנאים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים שונים, החזיקו באותה תפיסת עולם.

יש הבדל אמיתי, שיטתי ועקבי בין מה שסיפרו ולימדו חכמי בבל לבין מה שסיפרו ולימדו חכמי ארץ ישראל.

שתי מסורות, שתי תפיסות חיים

חשוב למקד את הדיון. מטרת המילים האלה אינה לשכנע שישנם פירושים שונים לכל מדרש, וש״אלו ואלו דברי אלוהים חיים״. הטענה היא אחרת לגמרי. לפנינו שתי מסורות שונות שכל אחת ביקשה לעצב את החיים היהודיים באופן שונה.

דווקא משום כך, הניסיון ליישב תמיד את סיפורי האגדה, מלבד העובדה שהניסיון הזה הוא בלתי סביר כאמור, עלול לגרום להחמיץ את הדבר החשוב ביותר. אם מניחים מראש שכל הסיפורים צריכים להתאים זה לזה, קשה מאוד לראות שהמרכז הבבלי והמרכז הארץ ישראלי העמידו עולמות מחשבה שונים לחלוטין.

מה קורה כש״אין מקשין באגדה״?

במובן הזה, היחס המסורתי לאגדה תרם גם הוא לטשטוש. האמירה הקדומה ש״אין מקשין באגדה״ (אבן עזרא) מבטאת תפיסה שלפיה אין לקרוא את האגדה באותה דרגת קפדנות שבה קוראים סוגיה הלכתית. אפשר כמובן להציע הסברים כיצד תפיסה כזו נוצרה, בין אם מדובר בחוסר הבנת החשיבות או בזלזול עמוק בעולם האגדה, אבל יש לה מחיר. ברגע שאין מקשים באגדה, קשה יותר לזהות סתירות ומחלוקות. וכשלא מזהים סתירות ומחלוקות נעלמת האפשרות לראות מול העיניים מסורות שונות של הגות ומחשבה.

וזה בדיוק מה שמונע מאיתנו להבין שהייתה כאן פעם מסורת ארץ ישראלית שלמה של הגות, אגדה ותפיסת חיים, ושחלקים גדולים ממנה נשכחו כמעט לגמרי. מי יודע היום לספר את הסיפור הארץ ישראלי של רבי שמעון בר יוחאי, כיצד חכמי ארץ ישראל תפסו את עולם העבודה והפרנסה, ואילו ערכים ביקשו להעמיד במרכזו של ראש השנה. אך החשוב מכול הוא שהתוצאה של חוסר ההבחנה בין האגדה הארץ ישראלית לאגדה הבבלית היא חוסר היכולת להכיר בכלל במושג ״מסורת ארץ ישראל״.

כשהאגדה יוצאת מבית המדרש

ועד כאן אפשר היה לחשוב שמדובר בוויכוח מחקרי מעניין. אלא שלאגדה יש נטייה לצאת מעולם הספרים ומבית המדרש ולהפוך לתפיסה שמעצבת חברה שלמה. וכאן הדיון הופך ממופשט ואקדמי לנקודה רגישה וכואבת.

יש היום חברה שלמה בציבור היהודי שמדגישה מאוד את לימוד התורה, מבקשת מעמד מיוחד לבחורי הישיבות, דורשת תקציבים, ומביטה בזלזול על עולם העבודה והמעשה. קל מאוד לפטור את כל זה כתופעה חברתית מודרנית, אבל זו טעות. לתפיסות האלה יש שורשים עמוקים בעולם התורה הבבלי.

דווקא ההכרה בשורשים האלה משנה את הוויכוח. אם אדם גדל על מקורות שמזלזלים בעולם העבודה ובעולם המעשה, אין סיבה להניח שטיעונים כלכליים או חברתיים בלבד ישנו את תפיסת עולמו. אי אפשר לענות למסורת רק באמצעות טענה על צורכי המשק. ולכן צריך לדעת שיש בתוך עולמם של חז״ל עצמם גם קול אחר, קולם של חכמי ארץ ישראל.

אחרי הכול, לרוב העם היהודי חשובה גם המסורת והתורה וגם עולם המעשה והעבודה, גם הגיוס לצבא וגם בניין העולם, גם חיי רוח וגם האחריות לחברה ולמדינה. אלא שהם אינם יודעים עד כמה הערכים האלה עצמם נשענים על מסורת יהודית עתיקה. אפשר למצוא אותם למשל כבר אצל שמעון בן שטח, שדיבר על היחס השוויוני שבין תורה לעבודה (קהלת רבה ז, יב), ואצל רבי לוי, שהגדיל את ערכה של העבודה דווקא בארץ ישראל (בראשית רבה לט, ח). לא נמצא אותם במסורת הבבלית.

המחלוקת שאנחנו עדיין חיים בתוכה

וזו אולי אחת המחלוקות הגדולות ביותר שאנחנו עדיין חיים בתוכה.

מצד אחד עומדת מסורת שנלמדה במשך דורות רבים, ונעשתה יסוד של בית המדרש דרך לימוד התלמוד הבבלי המכונה ״תלמודה של בבל״ (בבלי סנהדרין כד, א). מן הצד האחר עומדת מסורת ארץ ישראלית עשירה המכונה ״תורת ארץ ישראל״ (ויקרא רבה יג, ה). תורה זו קדומה יותר, גם היא נולדה בבית מדרשם של חז״ל, אבל היא אינה מוכרת כלל לציבור הרחב כשפה שלמה של מחשבה.

המחלוקת הזו בין המסורות אינה צריכה להפחיד אותנו. אם כבר על היום הזה עצמו נחלקו חכמים האם בו נברא העולם והאדם, אין זה פלא שהם נחלקו גם על השאלה מה פירוש להמשיך ולבנות אותו.