עיקר דברי ההגות של חכמינו נמצא במדרש האגדה. מדרש האגדה שימש תמיד כבן הלוויה המסקרן של המשא והמתן ההלכתי הנמצא במשנה, במדרשי ההלכה ובתלמודים. בעשרות השנים האחרונות זכו החיבורים החשובים של חכמינו לעבודת הנגשה מסיבית, אך מדרש האגדה נותר בצד, מחכה בסבלנות לתורו.
אחת הסיבות המשמעותיות שהביאו לכך שמדרש האגדה נותר בבדידותו היא שבניגוד לתוכן ההלכתי המעשי, מדרש האגדה מהווה יצירה מופשטת ונסתרת יותר. ולקסם יש מחיר. לצד התוכן ההלכתי המפורש הברור והבהיר, מדרש האגדה תמיד טמן בחובו מעט ערפול וקושי לרדת לעומקו. למעשה כל מי שלמד לעומק את מדרש האגדה יודע עד כמה כמעט בלתי אפשרי לנסח את כל מחשבת הדרשן. אין לתלות זאת לחובתו של מדרש האגדה. ניסיון הניסוח של חוויית חיים עמוקה ועשירה כושל פעם אחר פעם בעת שהוא מצטמצם בניסוח כתוב. קל וחומר כאשר מדובר בתוכן שמטרתו הראשונית היא לא הוראה פרקטית ומעשית אלא דרשה שייעודה לחדור ללבבות ולהשפיע באופן עמוק על אישיות השומעים והלומדים.
אל המסתורין שבמדרש האגדה מצטרפת העובדה שיותר מאלף שנים עברו בין ניסוח המדרש לימינו, וברבות הזמן מדרש האגדה הפך להיות נגיש פחות ופחות לאוזן המודרנית. לעיתים די בקושי הטכני של הבנת השפה והאלגוריות שבהן משתמשים חכמים כדי לעצור את הלומדים מלהתקדם בלימוד המדרש. ולכן, לא נותר למדרש האגדה אלא להמתין ביתמותו.
אל מדרש רבה
תהיה זאת הבנה מוטעית לחשוב כי חכמינו עסקו במדרש האגדה רק על מנת לתאר לנו את חוויות החיים שלהם, כביכול תוכן המדרש הוא עצות לחיים טובים מפי זקני עמנו, עשירי הניסיון וחכמת החיים. הטוען זאת מעולם לא הבין את משנת חכמים. המטרה המובהקת של יצירתם של חכמינו היא ביאור התורה – משם הכל מתחיל ולשם הכל הולך. וכך אפשר לסכם את מדרש האגדה בהגדרה קצרה וקולעת: ביאור המקרא של חכמים.
וזו הסיבה שאף שבמשנה או בתוספתא אנחנו מוצאים מעט דברי אגדה, ומדרשי אגדה רבים יותר מובאים כחלק מהמשא והמתן התלמודי, נוצר צורך לאסוף את כלל מדרשי האגדה ולסדרם לפי סדר המקרא על מנת שהקשר בין מדרש האגדה אל המקרא יהיה בהיר ופשוט יותר.
’מדרש רבה’ (בעברית: ‘המדרש הגדול’) מהווה את אוסף מדרשי האגדה הארץ־ישראליים השיטתי הקדום והחשוב ביותר. אוסף זה מכיל בתוכו את ביאור המקרא של חכמים על חמישה חומשי תורה וחמש המגילות. מטרת עבודת ההנגשה שבספר זה היא להקל את המפגש בין מדרש האגדה ללומדים. אולם לפני שנפרט את פרטי העבודה נקדים כמה מילים שיעסקו במחשבת מדרש האגדה כדי לעמוד על חשיבותו.
בין ביאור לפירוש
חכמינו אינם רק פרשנים של המקראות אלא הם מבארים. ההבדל העיקרי בין המבאר לפרשן הוא שהפרשן חותר ככל יכולתו להבנה של הניסוח שלפניו, ואילו המבאר מרחיב במידת הצורך את המפורש וחושף את הזיקה אל המסר הנסתר והלא־כתוב על מנת לחשוף, כמה שאפשר, את ’התמונה הגדולה’.
אמת, לעיתים גם המבאר ינהג כמו פרשן. כמוהו, גם הוא יחשוף את הפערים שיש בטקסט וינסה ’להשלים’ אותם, אך שימוש באותם כלי ניתוח על הטקסט אינו סימן לכך שהמסקנה תהיה בהכרח זהה. בניגוד לפרשן, אצל הדרשן־המבאר לעיתים הטקסט יהפוך משני לרעיון עצום וגדול שמסתתר מאחורי המילים, בבחינת מעט המחזיק את המרובה. הדרשה היא כמו זרע שנועד לא רק לנסח את המציאות ההיסטורית או המוסרית של זמנו, אלא מהווה את תחילת התהליך של בירור רעיונות עמוקים יותר ויותר לכל זמן ולכל דור. וכלשונו של הראי”ה קוק: ”לא כן האגדות, המה בתור אור זרוע, זרע קודש הנושא פרי האמת והשלום… הן הוכנו לא רק למען תוכנן הפרטי, כי אם למען כל המון הרעיונות הטובים והזכים שיוכלו לעורר על פי קשרים הגיוניים” (הקדמה לעין אי”ה).
אסור להסתפק בפשט המקרא
ההבנה שחכמינו אינם רק מפרשים את הטקסט המקראי אלא מבארים אותו, מעוררת שאלה: מה מוסיף ביאורם של חכמים על פירוש הפשט? ראשית, אסור לרובד הפשט להיות המשקפיים היחידים שדרכם אנו בוחנים ולומדים את המקרא. שורשי הכשל הזה מתקשרים בעומקם להתמודדות העתיקה של היהדות עם המתנגדים לתורה שבעל פה – הקראים, הצדוקים וכו’. כשם שעולם ההלכה של חכמים נוצר משילוב של מסורת בעל פה שעברה מדור לדור ויצירה אנושית הנובעת מדרשת המקרא (מדרש ההלכה), כך עולם ההגות של חכמים הוא גם תוצר של שילוב מסורת בעל פה ויצירה אנושית עשירה ומקיפה של דרשת המקרא (מדרש האגדה). הרוצה ללמוד מה יש ליהדות לומר על המקרא, אינו יכול להסתפק רק ברובד הפשט שלו.
השראה מגדולי הרוח של האומה
ועדיין רבים מרגישים כי חכמים לא מספיק רלוונטיים לעולמם הרוחני והרגשי העכשווי. לכל היותר הם נתפסים כדמויות מופת קלאסיות מן העבר, מלומדים בניסים רבים, אשר לא הכירו את העולם החילוני־מודרני שבו אנו חיים. נדמה שהאמת במקרה זה הפוכה לגמרי.
כל מי שמכיר את עולמם של חכמים יכול להעיד שמאז ועד היום הנפש האנושית נותרה כשהייתה. אותם המכאובים, המצוקות והדאגות שמקיפים אותנו בהחלט היו גם מנת חלקם של הדורות הקדומים. מערכות היחסים האנושיות לא השתנו באופן מהותי בין ימי החכמים לימינו – וסימן השאלה על הרלוונטיות של משנת חכמים הופך לסימן קריאה.
יתרה מזו. חכמינו פורטים בכאב את האנושיות העמוקה של עולמם. עולמם של חכמים מלא ברגשות עזים ובהבנה חודרת עד לתהום נפשו של האדם. שפתם מכילה את כל מנעד החוויות האנושיות ממצוקה ואכזבה ועד לשמחה אושר ומשמעות. דרשות חכמים, עד כמה שיישמע הדבר מפתיע, מכילות טרגדיה ואירוניה כמו דרמה וקומדיה. חכמינו נותנים ביטוי תורני יוצא דופן לחוש ההומור בעוצמה ובסמכות שלא הייתה מעולם – לא לפניהם ולא לאחריהם. אין ביאור מקראי שיודע לנגן על נימי הנפש האנושית בדומה למה שחכמים עושים בדרשותיהם המפתיעות, דרשות המעידות על שליטה מוחלטת בכל רבדי המקרא. עולמם של חכמינו המשתקף בדרשותיהם הוא מגדלור של רוח, תרבות ויצירה תורנית המאיר לכל אדם.
תודה לא־ל, מדרש האגדה, הביאור המקראי של חכמים, כבר התבסס והתקבל בעם ישראל והפך לנכס צאן ברזל של מחשבת ישראל אשר מעצב את רוח האומה בכל דורותיה. אבל הפוטנציאל הטמון בו עוד עצום, ותורת ארץ ישראל עוד מחכה להיגאל ולהתגלות באופן שלם.
מדרש אגדה דורש ספר משל עצמו
תובנות אלו מובילות אותנו להבנה שעל מנת לבנות זהות יהודית שלמה, שומה עלינו להמשיך ולינוק השראה מגדולי הרוח של האומה. לכן, כמו שבדורות האחרונים לימוד התנ”ך גדל והתרחב – כך עולם המדרש חייב לגדול ולצמוח כנגדו. אך כיצד ניתן להגיע להצלחה בלימוד המדרש? התשובה לשאלה זו ארוכה ורחבה מאוד, ואנו נבחר להתמקד בהבחנה החשובה ביותר שבין האגדה להלכה בספרות חכמים.
כאשר מוסיפים אל הבנת אופי התוכן המסתורי של מדרש האגדה את העובדה שעל דרך הכלל כתיבתם של חכמינו מרומזת ומקוצרת, נדרש מהמעיינים מעט שיהוי על מנת להבין את עומק המדרש. כדי להבין זאת לעומק עלינו להבין מה הדרך הנכונה ללמוד מדרש אגדה.
כאשר לומדים מדרש אגדה בתוך המשא ומתן התלמודי, קשה יותר לחוות לעומק את מדרש האגדה ולהפנים אותו לדרך חיים. במובן זה המחשבה שניתן ללמוד מדרש אגדה מתוך הגמרא שגויה בדיוק כמו המחשבה שניתן ללמוד ממנה תנ”ך. לחוויה האנושית דרוש זמן ומרחב לעבד ולעכל את העומד לפניה. מדרש האגדה פונה כמובן גם אל ראשו של האדם, אל שכלו ותבונתו, אך שביל ההשפעה המרכזי שלו הוא הלב – ולב האדם דורש קצת סבלנות. כאשר מדרש האגדה מונח בתוך משא ומתן הלכתי קשה יותר לדייק את השיהוי המתאים. לכן מקומו של מדרש האגדה כפי שהוא מופיע על המקרא הוא המקום הנכון ביותר שלו.
ועדיין ישנה סכנה בעבודה שמדגישה באופן כזה את מדרש האגדה. קרקע מדרש האגדה לא קשה וסלעית כמו קרקע מדרש ההלכה. הצמחייה שיכולה לפרוח ממדרש האגדה עשירה ומגוונת, אך אפשר שיגדלו גם צמחי פרא ועשבים שוטים. הדרך המרכזית להתמודד עם חשש זה ולהימנע מדרשנות מופלגת – היא לנסות ולהישאר בהאזנה צמודה למילות המדרש, לעמוד על פשט הדרשה לפני שמתרחבים מעבר לה, להקשיב היטב למדרש לפני שאנחנו מקשיבים לעצמנו.
לסיום
מהדורה זו של ’מדרש רבה’ מאמינה בכוחו החינוכי והרוחני של מדרש האגדה להשפיע על לב האדם ומנסה לעשות ככל יכולתה על מנת לפשט את אי ההבנות הנובעות מהצדדים הטכניים של הדרשה ואף יותר מכך, אבל ההמשך תלוי בלומדים. עלינו להתייחס אל מדרש האגדה כאל יחידת תוכן שיש עוד הרבה ללמוד ולדלות מתוכה, מסרים ועומקים, לדורות – ממש לימינו.
בנימה אישית, אנחנו יכולים לומר בלב בטוח שאין אפילו מדרש אחד בכלל המדרשים בספר זה שהרגשנו שהגענו בו לידי מיצוי ושאין צורך בהעמקה ובהרחבה נוספת עבורו. ואם המדרש העמוק ומחשבתו באר הם, המטרה היא לפתוח את באר הלב של האדם על מנת שיוכל לדלות רעיונות נוספים ולתת את המקום הרוחני הנכון לדרשות חכמים בחייו.